קל לי לכתוב. כבר מעל עשר שנים אני כותבת לא רק כשצריך שם, בחוץ – אלא גם כשצריך, על גבול האין אופציה שלא, גם אצלי בפנים. לפני שנה, בסיומו של ערב מונולוגים (פרי יצירה של סדנת משחק בהנחיית שלמה פלסנר, בה השתתפתי) החלטתי שהגיע הזמן להעמיק ולהעשיר את האופן בו אני כותבת. ידעתי שהדרך ארוכה, שהמהמורות שאפגוש לאורכה לא תמיד ינעמו לי, אבל שהגיע הזמן. במסגרת סדנת הכתיבה, הן בשיעורים המרתקים שעידו העביר, והן בימים שבהם כתבתי וגם לא כתבתי בבית, הרגשתי שמשהו חדש צומח בי. הרגשתי שאני מטפחת יכולת שיכולה, כמו גרעין, להפוך לגבעול, לצמח. אולי אפילו לכזה שתהיה לו צמרת משלו. המחשבה והאינטואיציה של עידו שעומדות מאחורי כל תרגיל בסדנה, וכל אינטראקציה מעידות על כך שהוא יודע לא רק לבקר, להציע, ולהפנות את תשומת הלב אל מה שמרכיב כתיבה מעניינת, נוגעת, פותחת – אלא גם מכיר כבר מראש את ה"כוסות" שלתוכן הוא יוצק את החכמה והחן שלו. זאת הפעם השנייה (הראשונה היתה בסדנת המשחק בהנחיית פלסנר) בה הרגשתי, איך מרגיש חימר כשהקדר הופך אותו למה שהוא. שלתוכן הוא יוצק את החכמה והחן שלו.* כלומר אותנו, את כל אחד מהמשתתפים.
