אני נוסעת לעבודה. הילדים חמודים הבוקר. מפוזרים בגנים. צלחתי את פקקי השכונה. מרגיש שחצי יום כבר מאחוריי. עומדת בפקקים אחרים. מסתכלת מבעד לחלון על רחוב רמת גני אפרורי. על ההולכים. על הנהגים. על תחנות אוטובוס צפופות. רגע פרוזאי. כאילו אין בו כלום. בערב אצל עידו ורקפת נדבר על לוינס וחוויית הבוקר בפקקים תהפוך למשהו אחר. נלמד את מושג האחרות. הפנים האחרים. המורים שסביבנו והאחריות שיש לנו לראות אותם ולהקשיב לקולם. באמת להקשיב. כשאכתוב את זה ארגיש את הפער בין החוויה המתישה של הבוקר לבין האתגר שמציב בפני לוינס. המבט הפילוסופי הרחב במפגש עם החוויה האישית הוא בבסיס הסדנה של עידו ורקפת. זו פאוזה שבועית מהאינטנסיביות המטמטמת של החיים ומתן אפשרות לרפלקסיה על אותם חיים. ההרצאות חורגות מהמידע היבש כי רקפת בונה מהלך. היא דוחסת מידע נרחב וקונטקסט היסטורי ופוליטי. המהלך לא תמיד ברור לנו, אבל כשעידו ינחה אותנו אח"כ לחשיבה וכתיבה, יהיה רגע כזה שנחייך, כי נבין מה בעצם מה קרה כאן, לאן הם מובילים אותנו. למחרת, כשאשב באותם פקקים, המסה האנושית לא תחדל להיות אנונימית. עדיין הכל יהיה פרוזאי, משמים ותכליתי אבל משהו מכל זה יחלחל. אולי לשניה אחת מבטי יתמקד באישה הצעירה הדתייה הנאבקת לסגור את המעיל מעל הבטן הקטנה המבצבצת. אני אביט בפניה בעיון ככל שהרמזור יאפשר ואולי אצליח לשניה לראות אותה באמת. שניה אחת של חסד. לפעמים זה כל מה שצריך.
