מבצע כפפות משי

 

כתיבה ובימוי: עידו בורנשטיין | במאית שותפה: מיקי יונס | דרמטורגיה: טל יחס

שחקנים: אסתי זקהיים, טליה מנשהארנון רוזנטל

ניהול אמנותי: שלמה פלסנר | ע.במאי: רוני טוביאס |  | מוסיקה מקורית: קובי ויטמן | קריינות: עידו בורנשטיין | עיצוב תלבושות: דינה קונסון

מפיקה: שני קינסטלר | צילומים: איל בן משה, נילי ממן | תודה למיכל זהבי שניהלה את האנסמבל בתקופת העלאת ההצגה

מופע תאטרון משוטט במוזיאון ישראל, ירושלים
המופע נכתב במיוחד למוזיאון ישראל ועלה בבכורה בפסטיבל ישראל

מש”קית חוי”ה של תרבות יום א’ לוקחת את החיילים שהיא מדריכה צעד אחד רחוק מדי; רשם, העובד במחסני הענק התת קרקעיים, נעתר לכוחות המאגיים של צלמיות מאפריקה; מאבטחת, המכירה היטב מקרי וונדליזם באמנות בעולם, בטוחה שהגיע יום הדין. אלה רק כמה מהדמויות השקופות, שיובילו אותנו אל עומק המוזיאון, מסע שבמהלכו יפרוץ סיפורן האישי מבעד לשיח הרישמי. המסע האלטרנטיבי יהפוך את חלל המוזיאון לזירת פעולה דרמטית וייצר סיפור מותח, מטריד, מרגש ומשעשע על הזהות הישראלית כפי שהיא משתקפת במוסד התרבות הגדול במדינה.

מבצע כפפות משי משתמש באמצעי בו המוזיאון מדבר עם הקהל – שיח הגלריה. דרך אוזניות הליווי המודרך נקשיב לשחקנים באופן אינטימי, כשמוזיקה שנכתבה במיוחד למופע, תעצים את המהלך הדרמטי המצטבר. כל זה קורה במקביל להתנהלות היומיומית של המוזיאון. קהל ההצגה מוזמן למופע נסתר מעיני מבקרי המוזיאון והופך לשותף פעיל באירוע התיאטרוני.

מבצע כפפות משי עוסק בביקור במוזיאון, בחוויית הצפייה באמנות ובמנגנונים הסמויים מהעין המייצרים אותה. הפניית המבט אל אחורי הקלעים של המוסד המוזיאלי תאפשר לבחון את המרכיבים הכלכליים והחברתיים בהם הוא פועל ואיך הוא מתווך או מסתיר את המציאות הפוליטית בה הוא מתקיים. כך יפרמו אט אט הכוחות הנסתרים, הפנטזיות, החרדות והתשוקות שהמקום מגלם ויחשפו יחסי הכוח בין האמנות למימסד והדרך בה הם מעצבים את הזהות שלנו.

המפגש בין תיאטרון פרינג׳ למוזיאון הלאומי יוצר חוויה ייחודית ומרגשת… הקהל עובר במסלול שמציץ אל קרביו של המוזיאון ודרכו אל ה״אנחנו״ הלאומי. לא תולדותיו אלא מהותו המטא-אמנותית של המוזיאון היא זו שמביאים יוצריו לקהל. זו משימה כמעט בלתי אפשרית וכפי ששם המופע רומז, זו הייתה התביעה העצמית של היוצרים. הם מספרים לנו סיפור מטריד על הזהות הישראלית. בכפפות משי, בהחלט, אבל בישירות… ארנון רוזנטל, כצעיר הנפעם מהמבחר העצום של חפצים מאפריקה, יבקש מכם לחוש ביופיים בידיכם ולהיזכר שכולם נגזלו מעמיהם לתפארת ארמונות המערב. אם תתבוננו בו – אני ראיתי באמצעותו ודרכו אוצרות מדהימים – תשמעו קינה עדינה וכואבת על המתרחש סביבנו. זה תאטרון במיטבו, כפי שהדגישה כמוהו אסתי זקהיים, מעונבת, חנוטה במדי מאבטחים ושיערה הג’ינג’י מתבדר, כמו מעלה להבה של אש במדורת השבט האמנותית שהיא שומרת עליה. אצלה זו כבר אינה קינה, אלא תרועת ניצחון. הכוח הלאומי כולו במבט, בטקסט, במשחק. אך המשימה הקשה ביותר נפלה בחלקה של טליה מנשה, שההדרכה הלאומית שלה, אולי לאומנית, מוכתבת מלמעלה. אין לסטות ימינה או שמאלה. הכל מדויק, קר, צפוף. הולכת בתלם שחרשו לה ורק זכר חווית הביקור במחנות השמדה, מפר את השלוה שלה, את המכניות של התפקיד. היה לי קשה. הסתייגתי. אבל בלילה, בבית, לבי יצא אליה. כשיצאנו בסוף, אחרי שנאלצנו לשמוע את החיבוק הציוני לאמנות, שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניצבנו אל מול הדגל המונף מעל הכנסת, שם ממולנו. ותהינו. והשאלה היא לא מה למדנו ולא ידענו, אלא מה ידענו ושתקנו. אנסמבל כאן נטל על עצמו לצאת מתוך הפרינג׳ שבו הוא פועל ולחדור פנימה אל סמל הממסד התרבותי ולספר לנו שאלה הם חיינו. זה היה עצוב ומצחיק, ישיר, ציני ודרמטי. במקומכם, לא הייתי מוותר על זה.” צבי גורן, הבמה

” ★ ★ ★ ★ תכירו את הטרנד החדש: הצגות משולבות בתערוכות אמנות. במוזיאון ישראל עושים את זה לא רע בכלל. שלושה שחקנים המגלמים דמויות שונות, מעבירים לנו זווית הסתכלות אישית וביקורתית על היצירות. כך, המדריך באוסף הלא מערבי מספר לנו על המקור הטקסי של היצירות באגף ועל איך אותם עצמים איבדו את מעמדם המאגי אחרי שנאספו ע”י נציגי התרבות האירופית הקולניאליסטית. מדריכת חווי”ה מוסיפה לנו זווית מקומית, כשהיא מנכיחה את השימוש שעושים בתרבות היהודית כדרך לגבש את התודעה הלאומית של צעירים ישראלים. המאבטחת מדגישה לנו את הפער בין חיי העוני של רבים מהאמנים שיצירותיהם מוצגות באגף לאמנות מודרנית לבין ערכן המטורף של היצירות היום. מי שכתב את המונולוגים המתוחכמים והחתרניים הללו הוא המחזאי עידו בורנשטיין שגם ביים את ההצגה בצורה מדויקת בעזרתה של הבמאית השותפה מיקי יונס. שלושת השחקנים מגישים ביצועים משכנעים ועובדים בצורה יפה ורגישה בסביבה הפתוחה של המוזיאון. בסיום נשמע נאום מוקלט נלהב של ראש הממשלה המדבר בפאתוס על המוזיאון כמוסד הבא להעניק אור לגויים. הפאתוס הזה נשמע חלול במיוחד על רקע הסיור החתרני ומעורר המחשבה שסיפקו לנו בורנשטיין ושחקניו בשעה וחצי הקודמות.” שי בר יעקב, ידיעות אחרונות.

 
 

גלילה לראש העמוד

תודה על התענייותך בסדנאות של אנסמבל כאן!

אנא מלאו את הטופס הבא ואנו נחזור אליך בהקדם.

דילוג לתוכן