כינים

 

דרמה היפר-ריאליסטית עם הבלחות של מחזה חלום על שני זוגות במשבר והאישה שנכנסת להם לחיים. כינים הוא עולם בו מין, דת, אלימות וכסף הם הדרכים לזכות בתשומת לב ואמפטיה. כולם נאחזים זה בזה, מחפשים פיתרון מיידי, משתוקקים להיות נאהבים, כמהים לגאולה, שנמצאת תמיד אצל האחר. אבל האחר עסוק, מלקק את פצעיו וממשיך לתקוף. הוא צריך שיקשיבו מה לו יש להגיד, למה הוא זקוק.

דודי ונעמי נשואים. הוא משתוקק להיות אבא, היא חוששת שילד יגמור לה את קריירת המשחק. נוגה אחותה חולמת להיות סופרוויזר בחברה שמוכרת יחידות נופש. צביקה, בעלה הקבלן, חושב שזה חלום אדיוטי. הוא פגוע שהיא לא רוצה לעבוד איתו בעסק ולא מסוגלת להגיד שהיא אוהבת אותו בלב שלם. צביקה פוגש את ליאת, זבנית בחנות בגדים שתעשה הכל כדי למצוא בעל, ושוכב איתה. מוצף רגשות אשם שבגד באישתו, הוא תופס את דודי הגיס שלו, שאותו כן הצליח להכניס לעסק ועובד תחתיו, ומשכנע אותו להשכיב את ליאת. צביקה מציג את ליאת כפרחה שתעתר לכולם. דודי מגיע לחנות של ליאת מוכן לסטוץ. הוא זועם על ליאת שאינה קלה להשגה כמו שהובטח לו וכמעט אונס אותה. המום ממה שעשה הוא נשבר מולה. ליבה של ליאת יוצא אליו. היא מתארת לו איך אלוהים הציל אותה כשנשברה ומפנה אותו לרב שלה. במקביל מפטרים את נעמי מהתאטרון אבל היא לא נשברת, יש לה תינוק בבטן. היא משתוקקת לשתף את דודי, אבל הוא כבר להוט להחזיר את כולם בתשובה.

כינים נכתב בעקבות סדנת מעבדה עם חמישה שחקנים. דרך תרגילים המחברים גוף-טקסט-דימוי פיזי ועבודה על חומרים אישיים, ניסינו לחדד קונפליקט ריגשי שמעסיק כל אחד ואחת מהם. בהמשך נבנו אימפרוביזציות וסיטואציות קצה. מהחומרים שנאספו התגבש מחזה. ריבוי התמונות, הגודש הנראטיבי והעדר גיבור מובחן אחד, מטרתם להפוך את כינים למחזה על דור צעיר במציאות ישראלית כאוטית שסועה.

 “המבשרים הכי אותנטיים של תרבות ישראלית צעירה, שמתעקשת לנבוט כאן  על רקע הצחיחות המימסדית. עשייה תאטרונית עם בעירה פנימית ועם רצון לומר משהו קטן ונכון על החיים. קוראים לזה פרינג’, תאטרון שוליים, שם נרדף לתאטרון צעיר שמחובר  לשפה ולדמויות של כאן   ועכשיו, עם אף לסיטואציות אנושיות ועם השקעה של כל המשתתפים, על סף דבקות דתית ממש. כינים היא כמו מים רעננים לתועי המדבר בארץ הרייטינג השוקעת”  יעקב לויתם, ידיעות אחרונות

“לא הייתי מתנגד שההצגה תימשך עוד ועוד. זה תאטרון. ראיתי הצגה מתוזמנת, נכונה, אמינה. שחקנים שלא שואגים נאומים אבל קורעים מעצמם חתיכות בשר קטנות. “כינים” היא הצגה צינית מצחיקה, מבאסת, מרתקת. חזרתי לתאטרון הישראלי הנכון.” יוסי חרסונסקי, מעריב

“כינים היא הצגה מרגשת, כתובה היטב, עם צוות שחקנים מצוין שחדוות העשייה שלו מורגשת מתחילת ההצגה ועד סופה. חדוות עשיה והרבה כישרון.” מיכל פלטי, הארץ

” אחת ההצגות הבולטות והמעניינות המוצגות עתה… הדמויות במרכז, משום שהאדם הוא העיקר בתאטרון, משום שעליו רצו לדבר, ולא רק לייצר דבר מה דמוי מציאות. את המציאותיות של ההצגה הם הרוויחו דרך העבודה העמוקה עם השחקנים. משום כך השחקנים הם הראויים יותר מכל למחמאות.” מיכאל דגן העיר

“כינים” היא הצגה מוזרה, מנוכרת ושווה ביותר. זו התשובה לשאלה למה צריך תאטרון פרינג’… תאטרון עמוק, אינטלגנטי לא מתחנף ושאפתני… כינים מסרבת להתנהג כמו תאטרון מצוי, מסרבת ללכת עם החוקים ולהיות פשוטה. לא עושים לך את העבודה קלה. הדמויות מסרבות להסתדר לפי נוסחאות, כולן מורכבות מדי. כל שחקן ואיש תאטרון צריכים לראות את המונולוג של השחקנית.” יונתן אסתרקין, המשוטט

“מרטין בובר אמר: לעולם לא נגיע לאמת, אבל תמיד יש לחתור אליה. זה מה שקורה כאן במשך שעה וחצי. זה תאטרון בגובה העיניים. כמעט בלי תפאורה, אבל יוצא מהקהל, נכנס לתוך הקהל ומשתף אותו… והכל ללא רגע משעמם אחד.” מעריב

“העלילה המורכבת ואוסף התככים הם רק מסגרת המאפשרת ליוצרים להעביר באמצעות הדמויות אמירה אנושית חזקה. והכל בתוך מעברים מהירים, דיאלוגים שנונים ושילוב שפע של טכניקות השאולות מעולם הקולנוע והטלויזיה” יובל זוהר, עיתון ירושלים

“זיונים מהצד, בגידות, הריון, לידה, בולמיה, היסטריה, תובנות זוגיות, וכל מה שבתוך ומעל ומתחת למערכת הזוגית… “כינים” היא הצגה שבה האולם מלא תמיד. אפשר להבחין שיוצרי ההצגה לא מפספסים… כל זה הופך את “כינים” להצגה קטנה ושווה” שרון בר זיו, אקסטרא

כינים – המחזה 

מחזה: עידו בורנשטיין | בימוי: שלמה פלסנר | שחקנים: סיניה בן –דור, שמחה ברבירו, מיטל דוהן, אביתר לזר, אודליה סגל. | מוזיקה: עדי כהן | תפאורה: עידו דולב | תלבושות: דור מרדכי | תאורה: קרן גרנק

גלילה לראש העמוד

תודה על התענייותך בסדנאות של אנסמבל כאן!

אנא מלאו את הטופס הבא ואנו נחזור אליך בהקדם.