אודות אנסמבל כאן

אנסמבל כאן הוקמה כדי לחקור פורמטים תיאטרליים ופרפורמטיביים ולגבש שפת במה יחודית. דרך עיסוק בחומרים מקומיים ותוך חיבור בין הדקומנטרי לפיוטי שואפת הקבוצה להאיר את המוסתר במציאות הישראלית ולהעשיר את העשייה הבימתית המקומית. הקבוצה מעלה מחזות מקור, תיאטרון תלוי מקום ועיבודים עכשיוויים לטקסטים קלאסיים.

מעבדת תיאטרון היא שיטת עבודה בה מרבה לפעול האנסמבל. דרך סדנאות עם הפרפורמרים והיוצרים נאספים חומרים, מילוליים ותנועתיים, עוברים תהליך דרמטורגי, נכתבים וחוזרים לחדר חזרות עד לסיום ההפקה. שיטה זו מאפשרת מופע רב קולי, הלחם עשיר בין השחקן לדמות אותה הוא מגלם ותוצאה שלא מנסה לישב את הסתירות והשאלות העולות ממנה. כך נוצרו בין השאר: ״כינים״, הפרויקט הראשון של האנסמבל, שאסף חבורת יוצרים צעירים, ומהתכנים שעלו במפגש ביניהם, על דת, אמונה, מין ומיגדר, התגבשה העבודה. דרך סיפורים זוגיים בחנה העבודה את אווירת פילוג שאחרי רצח רבין. ״כלבים״, מחזמר על הסיכסוך בהשתתפות גברים יהודים וערבים, נוצר גם הוא בחדר חזרות. העבודה  הוזמנה להופיע בפסטיבל הפרינג׳ של ניו יורק. ו-״אשכנזי זה שם מזרחי״, יצירתו של שי ג׳יברי אשכנזי, המורכבת מקאסט שחקנים בו כולם חצי/חצי, לכולם הורה מזרחי והורה אשכנזי, כשההפקה בוחנת גזענות מופנמת בתוך נציגיו המושלמים של כור ההיתוך. 

לאורך שנות פעילותה, הרחיבה הקבוצה את המחקר הבימתי, במעבר מאולמות תיאטרון קונבנציונאליים לשימוש בחללים אלטרנטיביים. כך למשל בטרילוגיה ״פרויקט סקס״ נבחן הגוף הישראלי בשלושה מופעים שונים בהם חלל המופע מעצים את מהות העבודה. כך במופע השני ״s2״ אחז הקהל פנסים, התקדם במנהרה חשוכה והאיר סצינות שביקשו להעלות את המודחק. במופע השלישי, ״פרויקט סקס – מלחמה״, שהתקיים במועדון הכולי עלמא, החלל המחוספס היווה מיסגור מדויק לעבודה שעסקה בשאלה איך השירות הצבאי משפיע על היכולת לאינטימיות. 

הקבוצה מעלה גם מחזאות קלאסית בעיבודים עכשיווים. כך ב״נשי טרויה״ ו-״מדיאה״ של אורפידס עובדו חלק מהטקסטים לשירים ע״י המוזיקאי קובי ויטמן, ולראשונה באנסמבל שולב לייב וידאו בעבודה האחרונה. שתי העבודות בוחנות, כל אחת בדרכה, עד כמה מלחמה ותפיסת הזוגיות המודרניים התרחקו מהמיתולוגיה שעיצבה אותם. ״גן ריקי״, קלאסיקה ישראלית, הפכה בהפקת האנסמבל לתיאטרון פיזי. אימת הילדות והלחץ הקבוצתי בגן הילדים של דויד גרוסמן הודגשו דרך מבע הגוף של השחקנים להתרחשויות השונות על הבמה. 

גם ״אני אנג'לינה ג'ולי״, יצירתה של מיקי יונס, שהורכבה מטקסטים דקומנטריים שעסקו בתופעת הפליטות בעולם, עשתה שימוש יחודי בשפת תנועה על הבמה, מה שהביא להצגה שני פרסים, על מחזה ובימוי, בטקס קיפוד הזהב. במחזה מכונן נוסף שהעלה האנסמבל, "הרוכבים אל הים", שולבו בטקסט הפיוטי של סינג׳ קטעי סטנדאפ מקורי שנכתבו מחומרי החיים של השחקנים. סיפורן של בנות המשפחה האירית, שלא מפסיקות לשכול את יקירהן, התחבר כעת לאתוס המקומי על מחיר הציות למשפחה ולקהילה, ומיזג בין יגון אקספרסיבי להומור מושחז. עבודת הוידאו וקטעי התנועה הבימתיים, עזרו להדגיש את המעברים החדים בין שפות הכתיבה והבמה השונות וחשפו את החיבור בין אז לעכשיו. 

מחזות מקור נכתבו במיוחד לאנמסבל ולצוות השחקנים. בפרויקטים האלה חיפשו היוצרים התאמה בין פעולותיה של הדמות הכתובה לחוויות הצרובות בגוף השחקן. בין עבודות אלה: ״רעב״, זוכת פרס התיאטרון כהצגת הפרינג הטובה ביותר. המחזה הוזמן לייצג את ישראל בתיאטרון schaubuhne ברלין, בפסטיבל find למחזאות חדשה. ״זריחה״, המחזה הוזמן לקריאה מבוימת ע״י new york theater workshop. ״פרויקט סקס/ אחד על אחד״ שהמתבסס על ראיונות שעובדו לטקסט דרמטי, ולעומתו החלק השני של הפרויקט, שנכתב ע״י תשעה כותבים ישראלים, רובם בני זוג, שכתבו דיאלוגים במיוחד לאנסמבל. 

בשנים האחרונות מתמחה הקבוצה בעבודות תלויות מקום במרחב הציבורי תוך שימוש באוזניות. ״מבצע כפפות משי״, מופע שנבנה במיוחד עבור מוזיאון ישראל בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל, בנוי על מודל סיורי אמנות ובוחן איך המימסד משתמש באמנות כדי לכונן זהות. בפסטיבל שהפיק האנסמבל בשכונת פלורנטין ונקרא "פלורנטין מ*דיינת", עלתה ״גוף ברחוב״. ההפקה מבוססת על ראיונות עם א.נשים על חווית ההליכה שלהם בחוץ, שעובדו למונולוגים אותם מבצעים שחקני האנסמבל. הקהל חולק לשתי קבוצות, נשים וגברים, ולאורך השיטוט המודרך נבחן עד כמה המרחב הפנימי והציבורי ממוגדרים. שנה מאוחר יותר הועלה פרויקט חדש, ״גוף ברחוב – מופע אוזניות ומחול בפלורנטין״, שממשיך לרוץ עד היום. באוזניות פוגש הפעם הקהל בקולות מושתקים המתגוררים בדרום ת״א, כשלאורך מסלול המופע הוא פוגש רקדנים. אלה נותנים פרשנות פיוטית לטקסט המוקלט ומעוררים לבחון את הקשר בין האתר לאדם השוהה בו. כך הופך השיטוט הרגלי לתודעתי והמרחב הישראלי הצפוף וקולני לפואטי, שיר על רחוב. ההפקה שנבחרה ליייצג את ישראל בישראדרמה, הוזמנה להעלות הפקה דומה בפסטיבל תיאטרון ב-la roche sur yon, צרפת. גם ב״כיכר״ יוצא האנסבל למרחב הציבורי. העבודה עלתה בכיכרות שונים ברחבי הארץ, אך התרחשה בעיקר בכיכר גבעון בת״א. כיכר, כמו גוף, היא תוצר תרבותי. מצד אחד מבנה הכיכר מזמין לשהייה משותפת, מצד שני הוא ממסגר וממשטר. במופע מקבל הקהל כיסא ואוזניות. בפסקול נשמעים וידויים חשופים, שלושה סיפורי התבגרות של שלושה גברים. אלה בדרכם מספרים את תולדות הקול הגברי שמעצב את המרקם החברתי תרבותי כאן. מה שהקהל פוגש אלה שלושה פרפורמרים שמגיבים לפסקול האינטנסיבי. דרך הפעולה שלהם, דרך מה שקורה להם בגוף, במבט, עולה אופציה לשינוי. הפרפורמרים מציעים מרחב משותף, בתוך כיכר העיר שיאפשר לקצת אוויר ומעט חסד להיכנס פנימה.