גם אחרי שהצגות יורדות מהבמה והתלבושות חוזרות למחסנים, האביזרים מתפזרים להם בין הפקות שונות – הן אף פעם לא נשכחות, הן לנצח נשארות בזיכרון של אלה שראו אותן ואלה שעמלו קשה כדי ליצור אותן. המחזאי, שישב לבד בחדר ימים ולילות ובחר בקפידה את המילים שיספרו את הסיפור שלו, הבמאי ששבר את הראש בלפענח איך להפוך את אותיות המודפסות האלה למילים חיות ובועטות בפה של השחקנים, המוסיקאי שהביא סקיצה אחרי סקיצה בחיפוש חסר פשרה אחר המנגינה שתרגש ותצחיק ותמלא את החלל, התאורן שיצר את האוירה המדויקת ביותר לכל סצנה, מעצבת התלבושות שתפרה, גזרה, מדדה עוד ועוד בגדים מהמחסנים המעופשים של מרתפי התיאטרון ועוד הרבה מאוד אנשים שעובדים קשה כדי שהקסם הזה יקרה. והאחרונים חביבים, שאותם דווקא רואים ראשונים אחרי שהאור כבה, השחקנים. כל הצגה זו הרפתקה חדשה עבורם, הם יוצאים אליה מובלים על ידי הבמאי, בהתחלה הם הולכים אל הלא נודע ואז לאט לאט כל החלקים מתחברים וערב ערב הם חיים את ההצגה הזאת מחדש ואומרים בפעם המאה את אותם הטקסטים, כאילו שזאת הפעם הראשונה שהמילים האלה יוצאות להם מהפה. 

אומרים שתיאטרון מאבד מקסמו כשמצלמים אותו, משהו הולך לאיבוד, צריך לבוא ולראות את הצגות ב”לייב”, לחוות אותן יחד עם השחקנים, להיות חלק מהקסם. ייתכן ויש באמירה הזאת מן האמת, אבל לפעמים ההצגות יורדות ולא מוצגות יותר. אז רצינו שגם אלה שלא זכו לראותן בעודן מוצגות לקהל הרחב יוכלו ליהנות מהן על כוס יין בפיג’מה בסלון, או לקרוא את המחזה ולדמיין איך אתם היייתם משחקים את הדמויות שבו. 

קהל נכבד, נא לכבות את הטלפונים הסלולריים שלכם – צפייה וקריאה מהנה!