מדיאה

“מורכבות של מיתוס ומודרניזם מתקיימת בצורה מקורית ומרתקת בהצגה החדשה של אנסמבל כאן, בעיבודו ובימויו האנין והמדויק מאד של שלמה פלסנר… זהו אירוע בימתי מעניין וחשוב המציב בפנינו התבוננות מקורית ומאתגרת בזוגיות ובמשפחה בת זמננו מבעד למראה המיתולוגית. הטרגדיה של אוריפידס, נביא שיחרור האישה, מיוצגת בשלושה דיאלוגים בין מדיאה לבעלה יאסון. בין הדיאלוגים משובצות שתי תמונות מקוריות מאת עידו בורנשטיין, שמתבוננות עמוק ובאיזמל חד בחיי משפחה בת זמננו מבעד לגידול ילדים, אחריות הורית, זוגיות מיובשת, ויתורים, סיוטי לילה וחלומות מדהימים… אודליה סגל מלכותית, זקופה, מצליחה לעצב נשיות שנאלצה לרדת ממעמדה, אבל משהו נשבר בה והיא מסמנת בדקות את ההבנה כי נקמה בעצמה… ניסו כאביה מעצב בגבריות את הגבריות במשבר. זוהי קריסה בהמשכים, כשבשיאה הוא חי את הזוועה של עונשו… עבודת הוידאו שיצרו איריס מועלם ונמרוד צין היא שחקן חשוב ומהותי בהצגה הזאת, כמו גם המוזיקה המיוחדת של קובי ויטמן ברקע ולשירים, והתלבושות הנהדרות שעיצבה דינה קונסון“. צבי גורן, הבמה

“כולי פליאה על הבחירה האמיצה והנועזת של הבמאי שלמה פלסנר והמחזאי עידו בורנשטיין שעיבדו את המחזה, “לנקות” אותו מדמויות משנה ומהמקהלה ולהשאיר רק את הסצינות של מדיאה ויאסון, מה שמעניק לשניים מעמד שווה. במשך כל המחזה עומדים השניים כשפניהם אל הקהל. כל אחד טוען את טענותיו כמו בבית משפט אל ערכאה בלתי נראית… לפתע נכנס קטע לא צפוי, כמו איזה פלישה לשונית זרה ומוזרה. השפה הקלאסית מתחלפת בעברית צורמת ובוטה של בני זוג מודרניים, השרויים בשיחת ויכוח. יאסון ומדיאה הופכים באחת לגבר ואישה, בורגנים שכיחים, המטופלים בילדים ובמטלות של בית… אולי זו הברקה של הבמאי והמעבד – לרגע חשתי דחייה וצרימה, כאילו נסדק משהו בדמויות הקדמוניות. אבל במחשבה שניה, זו פעולה מטלטלת, אגרוף בבטן. דבר לא השתנה במאבק המגדרי. מאבק הנשים על מעמדן נמשך עד ימינו… המשחק של אודליה סגל וניסו כאביה מהפנט, וירטואוזי, נפלא שיש כאלה שחקנים… לסיום כמה מילים על אנסמבל כאן. אנחנו עדים לאנסמבל מוכשר ביותר, מדהים באמת ומרתק באתגרים האמיצים שהוא נוטל על עצמו בהצלחה. עבורי זו היתה חווית תיאטרון מרגשת.” מאיה בז’רנו,  עיתון 77