גן ריקי

המחזה מתאר יומיים בחייהם של תשעה ילדים בני ארבע. הם עדיין לא שולטים בדחפים שלהם ולפעמים גם לא בצרכי הגוף, עוברים במהירות מתחושות גדלות לאפסות ומתקשים להבחין בין חלום למציאות. הגננת ריקי וההורים שמופקדים על שמירה ודאגה אינם, אך הם מנהלים לחלוטין את עולמם הפנימי של הילדים. משפטים שנזרקו ע”י המבוגרים מתעצמים אצל הילדים ויוצרים אימה ופחד שמנהלים את ההתרחשות בגן. הדרמה שנוצרת בעקבות כך מקצינה ומגיעה לשיא כאשר אחד הילדים נשכח ללילה שלם לבד בגן.

מה שאצלנו נקרא תת-טקסט, נמצא אצל ילדים בפעולה, בתנועה. היכולת המילולית טרם התגבשה בגיל ארבע והדרמה נמצאת בגוף. המחזה מאפשר מרחב לחיפוש שפה תנועתית, כזו שתבטא את מה שאינו נאמר. אמנם מדובר בילדים, בטקסט של ילדים – אך מבוגרים אומרים אותו, מבוגרים חיים אותו. מעולם לא עזבנו את הגן. העמדה החשופה איתה היינו בגיל ארבע נשארת. אנחנו פוחדים להיבלע בחור השחור ובפירצה בגדר שבגן ריקי, מנסים לתקן את את מה שהתעוות, ולא מפסיקים לחפש את הניצוץ שאבד.

“יש דבר כזה שנקרא “תסמונת הרגל הכחולה”. בדרך כלל בהצגות אני נוהג לנעוץ אצבעות ברגל של יעל אישתי מתיסכול. והפעם לא עשיתי את זה. ויעל חיכתה. ואני אפילו לא חשבתי על זה. רבע שעה לקח לי לוותר על זיכרון ההצגה שעלתה לפני 25 שנה, הצגה שהולכת איתי בראש לאורך כל השנים והיא בשבילי “גן ריקי”. מאז ראיתי מעל ל- 15 הפקות שונות של המחזה, כולן שמרו נאמנות והיו וריאציות להפקה הראשונית ההיא. והנה משהו חדש. רבע שעה זה לקח לי ואז התמסרתי לדבר הזה שבראתם. חשבתי שלא יפתיעו אותי יותר ובהפקה הזו זה קרה. כששלמה סיפר לי מראש שהולכת להיות הפקה בלי אביזרים על במה ריקה – נחרדתי. אבל זה פשוט עובד. כולכם עשיתם עבודה מצויינת. הרגשתי כאילו זה באמת קורה לכם. מסעיר. זו המילה. לא רק נהניתי. זה ממש מסעיר.” דברי דויד גרוסמן לשחקנים מאחורי הקלעים עם סיום ההצגה בה נכח. 1.4.2013

“אנסמבל שחקנים מצוין, שבו כל אחד ואחת זוכה לדקות תהילה אישית, נרתם להניע את העגלה המיתית של דויד גרוסמן בבימויו האוהב של שלמה פלסנר.” צבי גורן, הבמה

“מחזה מפליא ומרתק… פלסנר הבמאי בחר לפרש בתנועה על הבמה את מה שהילדים רואים אך לא ממש מבינים. החוויה האנושית, על האלימות והרוע שבטבע האדם, זכו למימוש משכנע ועצוב… את חזונו הספרותי של גרוסמן ואת חזונו התיאטרוני של פלסנר מגשימה קבוצת שחקנים מסורה. הם מחיים עולם שלם המורכב מרסיסים ומעניקים חיים של ממש לילדי גן ריקי.” מיכאל הנדלזץ, הארץ

 “תזמור אנרגטי ועבודת אנסמבל מגובשת שפלסנר בנה… התוצאה היא הפקה מגרה ויפה שמצליחה להחיות את הטקסט המיוחד של גרוסמן.” שי בר יעקב, ידיעות אחרונות 

“הייתי מרותקת לאורך כל ההצגה. זו חוויה ריגשית סוחפת” איילת דקל, Midnight East

“גן ריקי בעיבוד חדשני, מופשט ורב תנועה… החירות האמנותית שלקחו היוצרים בעיצוב החזותי של המחזה יוצרים מפגש רב עוצמה בין העלילה, מקום ההתרחשות והשחקנים בזירה…הילדים כולם כמהים לתשומת לב,שאינה ניתנת להם בצורה מספקת. לכל דמות תכונות אופי ברורות ומגובשות. כמו כן כולן דמויות דינאמניות. אמנם לא ניתן לדבר על מעבר חד משמעי מבערות למודעות, אך בהחלט נובטים ניצנים של הבנה ושל בהירות לקראת הבנת הדמויות את עצמן, את מצבן ואת סיבתן.” ZOOZ MAGAZINE

“זו הפעם השנייה שאני מביים את המחזה הנהדר הזה. בעוד בהפקה הקודמת התמקדתי בהשפעת עולם המבוגרים על הילדים, בחרתי הפעם נקודת מבט הפוכה. כאן התמקדתי בילד בן הארבע שנמצא בכל אחד מאיתנו. אותו ילד שגדל והפך לאדם נורמטיבי, אך בתוכו לא הצליח לצאת מגן הילדים, ולכן היכולת שלו לגדול ולהתבגר היא חלקית.
לפניכם קבוצה אקראית של אנשים המגיעה יחד לחלל משותף. זה יכול להיות מקום עבודה, מועדון חברתי, מגרש משחקים. לא משנה מה תהיה סיבת המפגש, כל אחד מהם יודע בע”פ את חוקי המשחק, שהרי כולם בוגרי גן ריקי, כולם מכירים את החוקים. השאלה המרחפת באוויר: האם יצליחו להשתנות, האם יוכלו להשתחרר מהחוקים הדרקוניים, האם יצליחו לצאת מהגן, לצאת לחופשי.
תפיסה זו הנחתה אותנו בבחירת התפאורה והתלבושות. יחד עם המעצבת איה צייגר החלטנו להלביש את השחקנים בבגדי מבוגרים. משחקי הילדות הענקיים המופיעים במחזה, אשר נותנים לקהל תחושה שלפניהם ילדים, לא התאימו לקונספט בו בחרנו, וחיפשנו דרכים אחרות להביא אותם לבמה. בסוף תהליך חיפוש ארוך, בחרנו בבמה כמעט ריקה לגמרי. רק גאפה (בה משתמשים בתאטרון לסימון הבמה) מסמנת חוקיות משחקית לא לגמרי מוכרת על יריעת פלסטיק ורודה.

הבמה הריקה מאפשרת לקהל להפוך לשותף. הוא “נאלץ” להפעיל את הדבר שהכי מאפיין ילדים, דמיון, כדי לפענח את העולמות שהם בונים. יחד עם השחקנים, בנינו עולם שלם בתנועה ומשחק. ללא אביזרים ותפאורה הופך עולמם הפנימי לחשוף ופגיע. הצופים מוזמנים לגן. הגן של כולנו.” שלמה פלסנר, במאי ההצגה