על גוף ועל רחוב

״גוף ברחוב״ מזמין אותנו לחוויה של שוטטות. אנחנו עוקבים אחר המדריך שלנו, שמסתובב עם כלב (בתל אביב יש שני כלבים על כל עשרים וחמישה תושבים!), מבלי לדעת לאן יוביל אותנו. ההקשבה למונולוגים, שהם כ״מפגשי אקראי״ עבורנו, מכניסים אותנו להלך רוח סקרני, רפלקטיבי. אנחנו מוצאים את עצמנו ברגע של בדידות שאינו מרגיש לבד, רגע של ״אנונימיות אינטימית״ – כפי שמגדיר האדריכל הלל שוקן את ההוויה האורבנית – בו אנחנו מצד אחד, עם עצמנו, תחושותינו ומחשבותינו, ומצד שני, בתוך מפגש אינטימי עם תשעה זרים שמשתפים אותנו בפיסה קטנה ממציאות חייהם – כל זאת בעודנו צועדים בחברת קבוצת זרים שהתקבצה לשעה קלה סביב עניין משותף. כך, אנו מתנסים בגרסה של היחסים החברתיים שמאפיינים לדברי אייריס מריון יאנג את העיר: ״היותם של זרים ביחד״[3]. 

״העיר מספקת תערובת מרתקת של מרחק ואינטימיות, פרטיות ופומביות. הרחוב העירוני המיטבי הוא פתוח ואמורפי, מגוון ומפתיע, חי ובועט״, כותבת קזין[4].  ״עיר לא צריכה להיות מתוכננת מההתחלה עד הסוף ובוודאי שלא להיות הומוגנית וחד-גונית, גם לא באזורים מסוימים״, אומרת ג׳יין ג׳ייקובס שספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות[5]   היה לרב מכר ולקריאת חובה עבור אדריכלים ומתכנני ערים. לטענתה, ״צריך להשאיר לעיר מקום להתפתח באופן ׳טבעי׳ תוך מתן מענה לצרכים, לאינטרסים ולחלומות של התושבים והעובדים בעיר״. בנוסף, עליה לכלול שימושים מעורבים: להיות מערכת של ניגודים משתלבים, שתיצור עושר של הזדמנויות ופוטנציאל בלתי נדלה להפתעות. ״בשכונה עירונית טובה״, היא מוסיפה, ״יש לתושבים תחושת ביטחון שאינה מבטלת לגמרי את עקרון ההפתעה, ותחושת שייכות שאינה מצמצמת את מרחב הפרטיות״. ג׳ייקובס הנהיגה את המושג ״עיניים על המדרכה״. היא טענה שלטובת תחושת ביטחון וסולידריות, חשוב שכל הזמן יהיו עיניים שצופות על הרחוב – מהדירות שפונות אליו, מחנויות, מבתי קפה. קהילה עירונית במיטבה, לדבריה, ״מספקת לחבריה תערובת מוצלחת של תחושת ביטחון, חירות, פתיחות, שייכות והתבדלות. זוהי קהילה שלא מדירה מעצמה אף אחד ואינה נשלטת על ידי יחידים. שמספקת ליחידים בתוכה מרחב בו הם עשויים להגשים מגוון רחב של אפשרויות קיום, באופן שמרחיב את האפשרויות שלהם עצמם״ ומעניק להם את החופש וההזדמנות להיות מי שהם (דבר שבמציאות הנוכחית, כפי שנראה, אינו ניתן לכולם בשווה).

אנחנו מסתובבים בשכונות לוינסקי ופלורנטין, מאזינים למונולוגים העטופים בפסקול עשיר, ופתאום הגבר שנוסע על אופניו ומדבר בקולי קולות בטלפון או האישה שנשענת על המשקוף בפתח החנות, סיגריה בידה האחת ונייד בשנייה, מקבלים נופך פואטי. פתאום ״כל העולם במה״ וכולם מסביבנו שחקנים. ואז אנחנו שמים לב לרקדנים. הם נחשפים לאט. בהתחלה אנחנו חושבים ״כבר ראיתי אותה איפשהו קודם לכן״ או ״הוא מוכר לי״ אבל בהמשך הם נעשים לנו בני לוויה קבועים וקשה להסיר מהם את העיניים. אין אמנות קרובה יותר לגוף ממחול והרקדנים מזכירים לנו איזה פלא מתרחש כשגוף אנושי ותרבות נשרגים יחד. אנחנו צועדים ברחוב מאופקים בתוך גופנו, נענים בקונפורמיות לציוויי ההתנהגות הנאותה במרחב הציבורי – לא להניף ידיים או רגליים, לא לעשות תנועות פתאומיות, לצמצם עצמנו ולא לתפוס הרבה מקום. ומולנו, מהעבר השני של הכביש, כל זה מופר. תחושות ורגשות מתפרצים מתוך הגוף, באמצעות הגוף;  גופים חוצים את המרחב מתוך חופש ונועזות, ובעודם מופרעים על ידי העוברים ושבים ועל ידי מכוניות חולפות ומפריעים להם חליפות, הם מעוררים תחושות חשש, דאגה וסכנה, הנאה ופליאה. תחילה הם חובשים על הראש קסדות. כשהם מורידים אותן מוסר השריון, כאילו ביקשו להתגלות בפנינו כפי שכל אחד מהדוברים להם אנו מאזינים היה מבקש להתקבל, כפי שאנחנו היינו מבקשים להתקבל – כפי שהם. יחד עם החלפת הבמה ברחוב, גם דברים סתמיים שעל פניהם אנו חולפים, כמו קירות, צינורות, מסתורי פחים, כספומטים והחנויות השונות הם פתאום סיבה להתבוננות, מושא חקירה, אובייקט לפרשנות. המבט שלנו על כל מה שחולף על פנינו משתנה, מתרענן ומתחדש כאילו הרחוב עבר מִחְזוּר לכדי מעשה אמנות. ופתאום אפשר להתפעל, כפי שעושה ריבי במונולוג האחרון, מכך שרוב מה שמסביבנו – היפה והמועיל, המכוער והמוזנח – הוא מעשה ידי אדם, פרי מוחו הקודח וגופו העמל ושגרת יומו השוחקת-כל.