על גוף ועל רחוב

מאת ד''ר רקפת אפרת לבקוביץ'

״כל ההליכה הזאת, האוזניות, זה רק בגלל שביקשתם״ אומר משה (כל השמות בדויים). עידו בורנשטיין הוציא קבוצת אנשים לרחוב, כל אחד מהם בזמן שנוח לו, וביקש מהם פשוט להתחיל ללכת. עם אוזניות. ולדבר את עצמם, את הגוף ברחוב שלהם. איך הרחוב נחווה להם בגוף? מה הם רואים מנקודת מבטם? ומה הם מריחים? שומעים? משה בכלל לא רצה לצאת. הוא מעדיף להישאר בבית. מיכל לעומת זאת, רק תנו לה: ״לצאת מהבית זה הכי כיף״ היא אומרת. ״בחוץ הכל יכול לקרות״. 

״גוף ברחוב; כל הדרמה נמצאת במפגש בין המילים האלה״, אומר בורנשטיין. ״מה שמעניין אותי זה המפגש בין הגוף הפרטי והאינטימי למרחב הציבורי, החיבור בין הגוף לחוץ. מה זה עושה לנו?״ מסתבר שהקשבה למה שעושה לנו החיבור הזה מסוגלת לחשוף בפנינו אמיתות מרתקות על מה שמתרחש עמוק מתחת לעורם של אנשים ובו זמנית, עלינו כחברה.

תשעת המונולוגים המעובדים שמרכיבים את גוף המופע, מפגישים אותנו עם קבוצת אנשים (רוב רובם גרים בדרום תל אביב) המשוטטים ברחוב ומספרים לנו על חוויותיהם, מחשבותיהם, רגשותיהם וחלומותיהם העולים בהם תוך כדי הליכה. לשיטוט יש היסטוריה תרבותית ארוכה. וולטר בנימין, שארל בודלייר, וירג׳יניה וולף, דיוויד תורו ואחרים כתבו על חווית השוטטות. לשוטט פירושו ללכת ללא הגדרת יעד או תכלית וללא הקצבה של זמן – ללכת לאיבוד אם רוצים, ללכת לשם ההליכה, לשם ההנאה שבפעילות זו עצמה – בין אם בטבע או בעיר. זוהי חוויה של ״בדידות ענוגה״[1] המלווה בהלך רוח מהורהר, מופנם ופונה החוצה בו זמנית, מנוכר מהעולם אך גם מוצא בו בית. הסופרת רבקה סולניט המשילה את השוטטות העירונית ל״בדידות זרועת מפגשי אקראי כמו חשכת הלילה זרועת הכוכבים״[2].

גוף ברחוב: תיאטרון תל אביב

״גוף ברחוב״ מזמין אותנו לחוויה של שוטטות. אנחנו עוקבים אחר המדריך שלנו, שמסתובב עם כלב (בתל אביב יש שני כלבים על כל עשרים וחמישה תושבים!), מבלי לדעת לאן יוביל אותנו. ההקשבה למונולוגים, שהם כ״מפגשי אקראי״ עבורנו, מכניסים אותנו להלך רוח סקרני, רפלקטיבי. אנחנו מוצאים את עצמנו ברגע של בדידות שאינו מרגיש לבד, רגע של ״אנונימיות אינטימית״ – כפי שמגדיר האדריכל הלל שוקן את ההוויה האורבנית – בו אנחנו מצד אחד, עם עצמנו, תחושותינו ומחשבותינו, ומצד שני, בתוך מפגש אינטימי עם תשעה זרים שמשתפים אותנו בפיסה קטנה ממציאות חייהם – כל זאת בעודנו צועדים בחברת קבוצת זרים שהתקבצה לשעה קלה סביב עניין משותף. כך, אנו מתנסים בגרסה של היחסים החברתיים שמאפיינים לדברי אייריס מריון יאנג את העיר: ״היותם של זרים ביחד״[3]

״העיר מספקת תערובת מרתקת של מרחק ואינטימיות, פרטיות ופומביות. הרחוב העירוני המיטבי הוא פתוח ואמורפי, מגוון ומפתיע, חי ובועט״, כותבת קזין[4].  ״עיר לא צריכה להיות מתוכננת מההתחלה עד הסוף ובוודאי שלא להיות הומוגנית וחד-גונית, גם לא באזורים מסוימים״, אומרת ג׳יין ג׳ייקובס שספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות[5]   היה לרב מכר ולקריאת חובה עבור אדריכלים ומתכנני ערים. לטענתה, ״צריך להשאיר לעיר מקום להתפתח באופן ׳טבעי׳ תוך מתן מענה לצרכים, לאינטרסים ולחלומות של התושבים והעובדים בעיר״. בנוסף, עליה לכלול שימושים מעורבים: להיות מערכת של ניגודים משתלבים, שתיצור עושר של הזדמנויות ופוטנציאל בלתי נדלה להפתעות. ״בשכונה עירונית טובה״, היא מוסיפה, ״יש לתושבים תחושת ביטחון שאינה מבטלת לגמרי את עקרון ההפתעה, ותחושת שייכות שאינה מצמצמת את מרחב הפרטיות״. ג׳ייקובס הנהיגה את המושג ״עיניים על המדרכה״. היא טענה שלטובת תחושת ביטחון וסולידריות, חשוב שכל הזמן יהיו עיניים שצופות על הרחוב – מהדירות שפונות אליו, מחנויות, מבתי קפה. קהילה עירונית במיטבה, לדבריה, ״מספקת לחבריה תערובת מוצלחת של תחושת ביטחון, חירות, פתיחות, שייכות והתבדלות. זוהי קהילה שלא מדירה מעצמה אף אחד ואינה נשלטת על ידי יחידים. שמספקת ליחידים בתוכה מרחב בו הם עשויים להגשים מגוון רחב של אפשרויות קיום, באופן שמרחיב את האפשרויות שלהם עצמם״ ומעניק להם את החופש וההזדמנות להיות מי שהם (דבר שבמציאות הנוכחית, כפי שנראה, אינו ניתן לכולם בשווה).

אנחנו מסתובבים בשכונות לוינסקי ופלורנטין, מאזינים למונולוגים העטופים בפסקול עשיר, ופתאום הגבר שנוסע על אופניו ומדבר בקולי קולות בטלפון או האישה שנשענת על המשקוף בפתח החנות, סיגריה בידה האחת ונייד בשנייה, מקבלים נופך פואטי. פתאום ״כל העולם במה״ וכולם מסביבנו שחקנים. ואז אנחנו שמים לב לרקדנים. הם נחשפים לאט. בהתחלה אנחנו חושבים ״כבר ראיתי אותה איפשהו קודם לכן״ או ״הוא מוכר לי״ אבל בהמשך הם נעשים לנו בני לוויה קבועים וקשה להסיר מהם את העיניים. אין אמנות קרובה יותר לגוף ממחול והרקדנים מזכירים לנו איזה פלא מתרחש כשגוף אנושי ותרבות נשרגים יחד. אנחנו צועדים ברחוב מאופקים בתוך גופנו, נענים בקונפורמיות לציוויי ההתנהגות הנאותה במרחב הציבורי – לא להניף ידיים או רגליים, לא לעשות תנועות פתאומיות, לצמצם עצמנו ולא לתפוס הרבה מקום. ומולנו, מהעבר השני של הכביש, כל זה מופר. תחושות ורגשות מתפרצים מתוך הגוף, באמצעות הגוף;  גופים חוצים את המרחב מתוך חופש ונועזות, ובעודם מופרעים על ידי העוברים ושבים ועל ידי מכוניות חולפות ומפריעים להם חליפות, הם מעוררים תחושות חשש, דאגה וסכנה, הנאה ופליאה. תחילה הם חובשים על הראש קסדות. כשהם מורידים אותן מוסר השריון, כאילו ביקשו להתגלות בפנינו כפי שכל אחד מהדוברים להם אנו מאזינים היה מבקש להתקבל, כפי שאנחנו היינו מבקשים להתקבל – כפי שהם. יחד עם החלפת הבמה ברחוב, גם דברים סתמיים שעל פניהם אנו חולפים, כמו קירות, צינורות, מסתורי פחים, כספומטים והחנויות השונות הם פתאום סיבה להתבוננות, מושא חקירה, אובייקט לפרשנות. המבט שלנו על כל מה שחולף על פנינו משתנה, מתרענן ומתחדש כאילו הרחוב עבר מִחְזוּר לכדי מעשה אמנות. ופתאום אפשר להתפעל, כפי שעושה ריבי במונולוג האחרון, מכך שרוב מה שמסביבנו – היפה והמועיל, המכוער והמוזנח – הוא מעשה ידי אדם, פרי מוחו הקודח וגופו העמל ושגרת יומו השוחקת-כל. 

תיאטרון בתל אביב - אנסמבל כאן

העבודה נוצרה בזמן הקורונה. היינו מסוגרים בבתים, חלקנו בודדים, חלקנו מותשים מאינטראקציות צפופות עם אותם בני משפחה או שותפים. הרבה נכתב על השלכות הריחוק החברתי, כהמשך לשיח על אינטראקציות דרך מסכים. ׳גוף ברחוב׳ מזכיר לנו מהו הערך של יציאה החוצה, מחד, ושל מפגשים אנושיים שכוללים שיח מכבד וקרוב, מאידך. המונולוגים – של אנשים אותם בורנשטיין לפעמים כלל לא פגש פנים אל פנים, שאליהם הגיע דרך עמותות או בשיטת חבר מביא חבר – יוצאים מן הלב ופותחים את לבנו. הם פותחים צוהר לנפשם של המשתתפים השונים – כאילו הצצנו לרגע, תוך כדי הליכה, לחלונות הבתים שמסביבנו – והמגוון והייחודיות האנושיים נפרשים בפנינו כמו מניפת צבעים. עבד ויאסר משמיעים את קולם השתוק של ה׳אחרים׳ הממוקמים בשולי החברה הישראלית, שעבור רבים מאתנו הם לא פעם שקופים. ומה שהם משקפים לנו זה את האופן בו אנחנו (היהודים הישראלים הוותיקים בארץ) מתנהגים אליהם, נתפסים על ידם – כפרטים וכחברה. אנחנו נחשפים לסבל שנגרם לאדם מעצם היותו זר ומודר, מי שהוא בעל מוצא, לאום, גזע או צבע עור שונים מאלה של הקבוצה החברתית הגמונית. כך, יאסר, מספר על האישה שירקה לו בפנים ״ולא דיברה כלום. ירק לי על פנים והלכה״, ועל הגבר שאמר לו “אתה עוד רגע חוזר לאפריקה”. ״אתה תלך תמות”. והוא ממשיך: ״אני מרגיש עצוב. […] לא יודע למה הוא ככה מרגיש כשהוא רואה בן אדם שחור? למה הוא סובל?״  וכך עבד שמעיד: ״מבחינתם אני האיש המאיים. עצם זה שאני ברחוב, הם רוצים להתנפל עלי. והם התנפלו, הרבה פעמים התנפלו״. באופן מעניין, שיטוט נחשב בנסיבות מסוימות לעבירה. שוטרים מורשים לעכב אדם בעוון שוטטות ולדרוש ממנו להזדהות אם הוא נתפס על-ידם כמי שמאיים על שלום הציבור (בלשון החוק: מצוי במקום ״למטרה פסולה ואסורה״) או על מוסריות החברה. אך כפי שהמונולוג של עבד מבהיר, לא כל אדם חשוף לכך באותה מידה: יחסית לחלקם באוכלוסייה, ערבים, פליטים, שחורים ולהט״בים נחשדים ומעוכבים יותר[6]

בעוד שיתכן שחלקנו זקוקים לתזכורת שגברים מסוימים מועדים כדבר שבשגרה להטרדה ופגיעה (גם) בהלכם ברחוב, העובדה שעבור נשים זה המצב ידועה לכל. מבחינה היסטורית, בל נשכח, המרחב הציבורי היה שייך לגברים. נשים הגונות נשארו בבית. לכן, למשל, הפמיניסטיות הראשונות שפעלו באנגליה ובארה״ב במאה ה-19 למען זכות הצבעה לנשים כונו בכינוי הגנאי ״יצאניות״ – שהרי לטובת פעילויות המחאה החברתית-פוליטית שלהן, הן יצאו מביתן. אך גם היום, כשהמצב השתנה, הסכנה לא חלפה. כך, אלה, למשל, מספרת איך תפס אותה גבר בשערותיה וברגע האחרון הצליחה להימלט ממנו. וג׳סיקה, שעלתה לארץ מארצות הברית, מאירה כיצד בחברה הישראלית במיוחד ניתן לפגוש התנהגויות שיש בהן, לצד הפתיחות והחום המבורכים, גם גסות-רוח וחודרנות למרחב האישי – התנהגויות אליהן נשים חשופות יותר. ומן העבר השני, עקיבא מתוודה שהעיניים שלו ממשיכות ללכת, כמו אז בצעירותו, לאותם כיוונים; ״כיף להסתכל״, הוא אומר בעודו מיצר על כך שגילו לא מאפשר לו לעשות יותר מכך. ומשה, ברוח דומה, מתלונן על הפוליטיקלי קורקט שסירס את הספונטאניות שלו.

הצגות בתל אביב בגובה העיניים

כמעט כל מונולוג מזכיר לנו באיזו מידה היחס אל בני אדם נקבע לא פעם על יסוד צורת הגוף הנתון, הגוף שאותו לא בחרנו ושהופך אותנו לאובייקטים נראים, ניתנים לסיווג, למושאים למבט ולעתים אף לאלימות – לפגיעים. חוויותיהם מעידות על התוקפנות והרוע שקיימים בחברה האנושית לצד מחוות של אדיבות, חמלה, סולידריות ועזרה. כך, מצד אחד אנו מוצאים את ריבי, שנתקלת ברחוב בגילויי בריונות ואיומים, ומצד שני, את משה שמספר על ניסיונו לסייע לצעירה מבוהלת ואובדת עצות, ואת אלה שמספרת על הלילה בו מצאה בכניסה לבניין בחורה ״שוכבת מעולפת, חצי ערומה״ וכשניסתה להעלותה לדירתה מצאו את עצמן חבוקות, צוחקות.

׳גוף ברחוב׳ מפגיש אותנו עם בני אדם בגובה העיניים, נותן תחושה כמעט של מפגש ״פנים אל פנים״, כאילו היינו ״רואים את הקולות״. מתוך כך, ניתן להציע, נדמה שהעבודה הזאת עונה לקריאה של הפילוסוף עמנואל לוינס[7] לחשוב את האדם האחר כאינסוף ולכן כמי שאינו ניתן להגדרה, לידיעה, לצמצום לסטריאוטיפ; האדם לעולם יהיה ״יותר״ מכל מה שאנחנו יכולים לשער או לדמיין; בו זמנית פגיע ושביר – לא תמיד מספיק לעצמו, שהרי תמיד יהיו רגעים בהם ימצא עצמו תלוי באחר, נזקק לעזרה –  ו״מורה״, מישהו שאפשר תמיד ללמוד ממנו משהו חדש על עצמנו, על העולם. מעצם תפיסתו את האדם כאינסוף שחורג מכל מושג ממושגינו, שלעולם לא נוכל להקיף בידיעתנו ולהבין באופן שלם, כל אדם הוא בעיקרון ׳אחר׳ ייחודי וחד-פעמי הראוי ליחס של כבוד, להגנה ולסיוע (אם כי במיוחד חשוב ללוינס להזכיר את הזר – ״הגר, היתום והאלמנה״).  פני האדם, בשונה מכל דבר אחר בעולם, מצוות עלינו, קוראות לנו ומורות ״לא תרצח״: לא תרצח את כבודי, שלומי, שלמותי, אחרותי, ייחודיותי; קח/י עלי אחריות. אם נראה אדם בועט באבן ברחוב, מן הסתם פשוט נמשיך ללכת. אך אם נראה אדם בועט באדם אחר נזדעזע ונחרד. ואם ייפול על המדרכה ועינינו יפגשו, יקשה עלינו מאד פשוט להסיר את המבט ולהמשיך ללכת. כפי שאומרת ריבי במונולוג המסיים, ״מכל המבחנים שאני אוטומטית עושה: מין, צבע עור, מוצא אתני, יופי, מבחנים שקיבלתי קומפלט מההורים שלי, הכי חשוב זה מה שקורה כשמתקרבים, כשהעיניים נפגשות ועולה פוטנציאל לדיאלוג״. עם כל האלימות והקושי שנגלים בפנינו בווידויים החשופים להם אנו מאזינים, אולי ניתן למצוא בהם גם פתח לחסד וגאולה? נדמה שמה שעולה מההקשבה לקולות המושמעים באוזנינו זה שאם רק נצליח לראות את הפגיעות והאינסופיות שפניהם – במובן הרחב: גופם, הווייתם האנושית –  של האנשים החולפים על פנינו ברחוב מביעות; אם רק נראה אותם, כפי שמציע לנו לוינס, כציווי ותחינה לעשות טוב – מן הסתם יהיה פה יותר טוב.

[1] קזין ארנה, 2004, במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה. הוצאת בבל, תל אביב.

[2] שם.

[3] שם.

[4] שם.

[5]  ג׳ייקובס ג׳יין, 2008 [1961], מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. תרגום: מרים טליתמן, הוצאת בבל, תל אביב.  

[6] קזין, 2004, במרחק הליכה.

[7]  ראו למשל: לוינס עמנואל, 2010, כוליות ואינסוף. הוצאת מאגנס, ירושלים.

גלילה לראש העמוד

תודה על התענייותך בסדנאות של אנסמבל כאן!

אנא מלאו את הטופס הבא ואנו נחזור אליך בהקדם.