כינים

"המבשרים הכי אותנטיים של תרבות ישראלית צעירה, שמתעקשת לנבוט כאן  על רקע הצחיחות המימסדית. עשייה תאטרונית עם בעירה פנימית ועם רצון לומר משהו קטן ונכון על החיים. קוראים לזה פרינג', תאטרון שוליים, שם נרדף לתאטרון צעיר שמחובר  לשפה ולדמויות של כאן   ועכשיו, עם אף לסיטואציות אנושיות ועם השקעה של כל המשתתפים, על סף דבקות דתית ממש. כינים היא כמו מים רעננים לתועי המדבר בארץ הרייטינג השוקעת" יעקב לויתם, ידיעות אחרונות

 

מתוך כינים אודליה סגל, מיטל דוהן, סיניה בן דור צילום: נטע אלונים

מתוך כינים אודליה סגל, מיטל דוהן, סיניה בן דור צילום: נטע אלונים

 

דרמה היפר-ריאליסטית עם הבלחות של מחזה חלום על שני זוגות במשבר והאישה שנכנסת להם לחיים. כינים הוא עולם בו מין, דת, אלימות וכסף הם הדרכים לזכות בתשומת לב ואמפטיה. כולם נאחזים זה בזה, מחפשים פיתרון מיידי, משתוקקים להיות נאהבים, כמהים לגאולה, שנמצאת תמיד אצל האחר. אבל האחר עסוק, מלקק את פצעיו וממשיך לתקוף. הוא צריך שיקשיבו מה לו יש להגיד, למה הוא זקוק.

TheaterCAN_Lice_Photo_NetaAlonim_0

מתוך כינים, אודליה סגל ואביתר לזר צילום: נטע אלונים

דודי ונעמי נשואים. הוא משתוקק להיות אבא, היא חוששת שילד יגמור לה את קריירת המשחק. נוגה אחותה חולמת להיות סופרוויזר בחברה שמוכרת יחידות נופש. צביקה, בעלה הקבלן, חושב שזה חלום אדיוטי. הוא פגוע שהיא לא רוצה לעבוד איתו בעסק ולא מסוגלת להגיד שהיא אוהבת אותו בלב שלם. צביקה פוגש את ליאת, זבנית בחנות בגדים שתעשה הכל כדי למצוא בעל, ושוכב איתה. מוצף רגשות אשם שבגד באישתו, הוא תופס את דודי הגיס שלו, שאותו כן הצליח להכניס לעסק ועובד תחתיו, ומשכנע אותו להשכיב את ליאת. צביקה מציג את ליאת כפרחה שתעתר לכולם. דודי מגיע לחנות של ליאת מוכן לסטוץ. הוא זועם על ליאת שאינה קלה להשגה כמו שהובטח לו וכמעט אונס אותה. המום ממה שעשה הוא נשבר מולה. ליבה של ליאת יוצא אליו. היא מתארת לו איך אלוהים הציל אותה כשנשברה ומפנה אותו לרב שלה. במקביל מפטרים את נעמי מהתאטרון אבל היא לא נשברת, יש לה תינוק בבטן. היא משתוקקת לשתף את דודי, אבל הוא כבר להוט להחזיר את כולם בתשובה.

TheaterCAN_Lice_Photo_NetaAlonim_01

מתוך כינים, אביתר לזר ואודליה סגל צילום: נטע אלונים

 כינים נכתב בעקבות סדנת מעבדה עם חמישה שחקנים. דרך תרגילים המחברים גוף-טקסט-דימוי פיזי ועבודה על חומרים אישיים, ניסינו לחדד קונפליקט ריגשי שמעסיק כל אחד ואחת מהם. בהמשך נבנו אימפרוביזציות וסיטואציות קצה. מהחומרים שנאספו התגבש מחזה. ריבוי התמונות, הגודש הנראטיבי והעדר גיבור מובחן אחד, מטרתם להפוך את כינים למחזה על דור צעיר במציאות ישראלית כאוטית שסועה.

ההצגה הועלתה כהפקה עצמאית בשנת 2000 ורצה בתאטרון תמונע במשך ארבע שנים

להמשך קריאה ביקורות וכתבות 

מחזה: עידו בורנשטיין

בימוי: שלמה פלסנר

שחקנים: סיניה בן דור | שמחה ברבירו |  מיטל דוהן|  אביתר לזר | אודליה סגל

הפקה: אורית כץ | מוזיקה: עדי כהן | תפאורה: עידו דולב | תלבושות: דור מרדכי | תאורה: קרן גרנק | צילום: נטע אלונים

 ההצגה בתמיכת: משרד המדע, התרבות והספורט, עיריית ת"א יפו- מינהל החינוך והתרבות, אורי לוינסון